התסמין השכיח ביותר של טחורים הוא דימום רקטלי שבדרך כלל קשור לפעילות מעיים. במרבית המקרים, הטחורים יטופלו באופן שמרני, תוך סיוע ושימוש בשינוי אורחות חיים כמו דיאטה רבת סיבים, פעילות גופנית וירידה במשקל. במקרים חמורים, יהיה צורך בטיפולים כירורגים אשר אחד מהסיבוכים הנלווים לו הוא התרחבות חריגה ועיוות של הסוגר בפי הטבעת שעלול לגרום לבריחת צואה בטחורים.
אולם, מעבר לכך, הטחורים עצמם עלולים לגרום לחוסר איטום וסגירה מוחלטת של פי הטבעת, אשר יוביל למצב של דליפת צואה. יש לציין כי מצב זה הינו נדיר באופן יחסי, ומהווה החמרה של מצב הטחורים המחייב טיפול.
בריחת צואה הינה בעלת השפעה דרמטית על איכות החיים של החולה. חולים אלה עלולים לחוש בושה, בידוד חברתי, חוסר אונים וחוסר שליטה על מצבם הגופני. מעבר להשלכות הנפשיות הברורות במצב זה, קיים סיכון ממשי על חיי החולה אשר מתבטא בהתפתחות אנמיה, עצירות וזיהום. למרבה הצער, בריחת צואה היא בעיה קשה מאוד לטיפול, עם מספר אפשרויות טיפול, אשר עדיין לא הוכיחו יעילות ובטיחות לטווח הארוך.
תסמינים ואבחון
תסמינים חמורים של טחורים עלולים לכלול גירוד אנאלי עקב הפרשת רירית או צואה. כמו כן, עלול החולה לסבול מהרגשה כי יציאת הצואה לא הייתה שלמה, בעיקר אם הטחורים גדולים באופן מיוחד. טחורים בדרגת חומרה גבוהה אינם כואבים בהכרח יותר מטחורים קטנים יותר.
הכאב אינו נגרם בדרך כלל על ידי הטחורים עצמם, אלא אם כן נוצר פקק טרומבוטי, אולם כאשר ישנם סדקים אנאליים, ועיוות מסוים בסוגר, עלול החולה להרגיש כאב אנאלי משמעותי. אצל חלק מהחולים ישנו חשש כי תהיה דליפת צואה ללא ידיעתם, דבר שיגביל את יכולתם ורצונם באינטראקציה חברתית כלשהי.
האבחון הברור של טחורים יתבסס על לקיחת היסטוריה רפואית של המטופל. לפעמים, אבחון זה ידרוש גם בדיקה רקטלית ואנדוסקופיה. בבדיקה הרקטלית, יוכל הרופא להעריך האם ישנם סדקים אנאליים, בריחת צואה או פיסטולה. כמו כן, בדיקה זו צריכה להעריך את מידת הרפיון הקיים, ואת טונוס וכוח הסוגר בפי הטבעת.
בדרך כלל ההערכה תהיה מספרית על מנת לדרג את חומרת הבעיה, ולתכנן את אסטרטגיית הטיפול. מנגנון דליפת הצואה אינו פשוט לאבחון וטיפול והוא מורכב יותר מאשר הפשטות שרופאים רבים מייחסים לו. הוא מחייב הבנה של שרירי רצפת האגן, העצבים הכלולים והמנגנונים הקיימים.
שיטות טיפול
כאשר הבעיה של בריחת הצואה נגרמת מהפרעה בתפקוד הסוגר האנאלי הפנימי, מרבית הטיפולים לא יהיו יעילים בהכרח. כאשר בריחת הצואה הינה פאסיבית לאחר ניתוח טחורים (hemorrhoidectomy), נעשו ניסיונות לטיפול בסיליקון. ניסיונות אלו הוכיחו שיפור משמעותי לאחר שלושה חודשים לאחר השתלת סיליקון הניתנת להזרקה למשך 12 חודשים. מעבר לשיפור הפיסי, הודו החולים כי גם איכות חייהם שופרה, באופן אשר תרם לסגנון חיים משוחרר יותר, תפיסת עצמי גבוהה יותר ופחות דיכאון.
שיטת טיפול נוספת לבריחת צואה הינה הזרקה של חלקיקים מצופי פחמן (Carbon-coated microbeads anal injection ). שיטה זו נוסתה על מספר מצומצם של חולים שעברו את הטיפול במסגרת אשפוז. מסקנות המחקר היו כי טיפול זה הינו בטוח ועשוי להקטין את חומרת הדליפה על ידי הגדלת הלחץ האנאלי, גם אם לא לשפר באופן משמעותי את איכות החיים. עם זאת, שיטות טיפול חדשניות, פולשניות פחות, מתפתחות כל הזמן בכדי לסייע לחולים אלה. ביניהם, ביופידבק הוא בין האסטרטגיות היותר מוצלחות.
